"תא"
מיצב

באופן כללי ובמיוחד בעקבות קשר עם בתי חולים, מאד מעניין אותי להתעסק בחומרים סטריליים ובמגע של הלובן הבוהק שלהם עם זוהמה. התחושה הבטוחה, הנקיה והמרגיעה של לפני הלכלוך, אבל גם החשש העמום הטמון בטוהר הזה, אותה הבנה שמקדימה את בוא הרפש, דם בעיקר, שיכתים את הסטריליות ויטמא אותה
מצד שני, יש אולי את התקווה לכתם, ללכלוך, והמתח שלפניהם. הכתם הוא השחרור. ההקאה או הדימום הם התפרצות הרגשות, ללא הצורך לעכב אותם  או להתעלם מהם ולהיכלא בסטריליות.
לכן בעבודה יש חומרים כמו צמר גפן, פדיות צמר גפן, טמפונים, כפפות מנתחים ותרופות.
התרופות הן גם נושא שמעניין אותי, כל רעיון המיון לפי מחלות, טקסי הבליעה והריבוי המשמח של סוגי הכדורים
מעבר לזה, העבודה מתארת התרחשות שכפולית-על-טבעית, כמו תא שהתרבה מעבר למידותיו ומפיץ מחלה ממארת, והדבר מתבטא בריבוי הפריטים הזהים ביצירה.
עוד נושא שמעסיק אותי הוא העמלנות. על נושא ה"עמלנות הנשית" דובר רבות בשנים האחרונות, אך אני מבקשת להוסיף את הנושא של "עמל לשוא". כשיישבתי ותפרתי והדבקתי במשך כשנה, ידעתי שכל העבודה האובססיבית הזו היא לשוא, ואכן כיום המיצב איתי לבד בביתי ללא איזשהו שימוש ברור. "עמל לשוא" הוא נושא שחוזר הרבה בחיים שלנו. אנחנו עובדים ומשקיעים תוך כדי מודעות מוחלטת שלא יהיה בזה תועלת. ובכל זאת, אנחנו ממשיכים. קשה להסביר למה. העמלנות האובססיבית במיצב לוקחת את זה שלב אחד הלאה ומותחת את הרעיון המייאש הזה עד אין קץ
על התרופות כתוב סיפור - על כל כדור מילה. הסיפור מתאר התמודדות עם רעיון הלידה
סביב לעבודה היה ניתן גם לשמוע את הסיפור מסופר בלחישות, שהן סממן לסוד כמוס שמתביישים בו ושקשה לספרו,